"הילדים שלנו לא היו 'קטנים.' הם הגיעו כבר עם הידע. והתפקיד שלנו לא היה ללמד, אלא לא להפריע להם להיזכר. לא היינו יולדים במקרה. כל התעברות הייתה בתיאום עם הארץ והשמים. לא מתוך פחד, לא מתוך ״צריך״. אלא דרך:
– ״האם הנשמה מוכנה לבוא?״
– ״האם השושלת מוכנה לפתוח לה את הדרך?"

ההריון לא היה זמן של "נשיאה", אלא זמן של תיאום צלילים. האישה התכווננה עם שירת הארץ, הגבר הפך ל״עמוד הצליל״, הבית החי נשם את כוונתם המשותפת.
הלידה הייתה טקס של אור. לא ילדו בצל. קיבלנו את הילד כשליח. הוא לא הפך להיות 'שלנו' – הוא בא דרכנו, אבל נשאר הוא עצמו.

הדבר הראשון ששמע הילוד היה לא קריאה, אלא שירת השושלת ונשימת אמא האדמה.
הילדות הייתה זיכרון, לא למידה.
לא נתנו ידע – שמרנו על הזיכרון.
לילדים היו שירים משלהם, משחקים סימבוליים משלהם והמורים הטונאליים — לא בני אדם, אלא העצים, המים, האבנים.
עד גיל שבע הילד לא נחשב שייך לאף אחד, אפילו לא לעצמו — הוא היה במרחב של השומרים.
וכאשר הילד בחר את דרכו – זה היה נדר, לא גחמה.
בגיל 12–13 הנשמה אמרה: "אני זה. אני שומע את הקריאה." ואז הוא היה הופך ל:
– מרפא,
– מקשיב,
– שומר,
– קורא למים,
– או רואה בחולם.
ולא הפרענו. כי האור יודע את דרכו – אם לא סוגרים לו את העיניים.

מסר הדולמנים לאנושות של היום:
״אם התנהגות הילדים שלכם נראית לכם משונה – אל חששו. זו לא טעות. זה הזיכרון שחוזר. אל נסו להסביר להם את העולם. הראו להם את הארץ. והם יסבירו לכם אותה".